את אף פעם לא תוכלי לרוץ בגלל האסטמה

מהינקות היתה לי אסטמה והאמת שדי חזקה, הייתי תמיד מסתובבת עם משאף והייתי עושה הרבה אינהלציות. בכיתה י' בערך התחלתי להתעניין בעולם הכושר והלכתי הרבה לחדר כושר וזה הפך להיות התחביב שלי, אבל אף פעם לא רצתי כי אם הייתי רצה כמה דקות היה לי קשה לנשום. 
בשיעור ספורט בבית ספר ובצבא היה לי פטור מהריצה בגלל האסטמה. 

אני זוכרת שפעם אחת הלכתי לרופא מומחה, כדי להתייעץ איתו לגבי מה אוכל לעשות כדי לרוץ והוא אמר לי את המשפט הבא: "את צריכה להשלים עם זה שאף פעם לא תוכלי לרוץ או לעלות במדרגות בלי לקבל התקף אסטמה". מאז נחרט בי המשפט הזה. לכן אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לרוץ ואני אוותר על זה.

אימונים אישיים

בגיל 26 החלטתי לקחת אימונים אישיים עם מאמנת ששמה בל. היינו מתאמנות בחדר כושר ויום אחד היא אמרה לי לרוץ במקום להיות על האליפטיקל (לחלק של האירובי לפני אימון הכוח).
אמרתי לה שאני לא יכולה לרוץ בגלל האסטמה.

ואז היא אמרה לי: "תרוצי דקה בריצה איטית ותלכי חמש דקות, ככה כמה פעמים".
אמרתי לה שאנסה. רצתי דקה והלכתי חמש דקות רצתי דקה והלכתי חמש דקות…

האמת שהרגשתי יחסית בסדר. היה לי קצת קשה לנשום אבל לא הזדקקתי למשאף.
יום למחרת החלטתי לנסות לרוץ 2 דקות וללכת 3 דקות. 
ככה ניסיתי בכל פעם ובאמת לאט לאט ראיתי שיש שיפור.

הצלחתי לרוץ 5 דקות אחרי זה 10 דקות ובשלב מסוים כבר יצאתי לריצות של שעה בחוץ.

אף פעם לא עניין אותי באיזו מהירות אני רצה כי הבנתי שכשאני רצה מהר קשה לי לנשום ולכן החלטתי להתמקד בריצות איטיות אבל ארוכות ובכל פעם ניסיתי לרוץ לטווח ארוך יותר.

האמת שגם השימוש במשאף הלך ופחת ויום אחד קלטתי שאני משתמשת בו לעיתים ממש רחוקות.

האתגר הבא 

החלטתי להתמודד עם האתגר הבא: עלייה במדרגות! 

הרי גם את זה הרופא אמר שלא אוכל לעשות.
אז אני ורומן נרשמנו למרוץ המדרגות בעזריאלי.

כל יום שישי רכבנו על האופניים לבניין רובינשטיין בתל אביב שיש בו 30 ומשהו קומות. היינו מתאמנים שם בעליה של כל הקומות ברגל  (כדי לרדת השתמשנו במעלית) ככה שלוש פעמים כל פעם.

אחרי חודשיים השתתפנו במרוץ המדרגות של עזריאלי. מבחינתי ההשג הגדול היה להצליח לעלות את כל ה- 49 קומות ללא עצירות.

השתתפתי במקצה הבנות .

והתחלת המרוץ היתה ריצה של 400 מ'. לא רציתי להגיע לעלייה של המדרגות עם קשיי נשימה ולכן החלטתי לרוץ יחסית לאט אבל במדרגות ראיתי כל פעם שאני עוקפת עוד ועוד בנות אז התחלתי להגביר מהירות.

ובאמת הצלחתי לסיים את מרוץ המדרגות.

בסוף המרוץ היה טקס של חלוקת גביעים למנצחים אבל אני ורומן החלטנו לא להשאר. אחרי כמה שעות נכנסתי לבדוק באתר של המרוץ את המיקום שלי והסתבר שסיימתי אותו במקום השלישי!!  (המקצה היה לכל הבנות יחד אבל הגביעים חולקו לפי קבוצות גיל ואני הייתי בגילאי 20-30 )

בקיצור הסתבר שהייתי אמורה לקבל גביע בטקס אבל לא נשארתי 🙁
אחרי כמה ימים רומן נסע כדי להביא לי את הגביע ועד היום הוא יושב על המדף בסלון בגאווה 🙂

חודש אחרי המרוץ השתתפנו בסובב כנרת ורכבנו 65 ק"מ על האופניים 

מאז קיבלתי החלטה שאני לא שמה לעצמי מחסומים, רק בגלל משהו שמישהו אמר. הבנתי שקודם כל אני צריכה להיות קשובה לעצמי ולנסות ולראות איך זה מרגיש לי. ברור שאני לא אומרת שצריך להתעלם מהוראות של רופא אבל, אם זה משהו שלא מסכן אותך, אז שווה לנסות.

עוד סיפור קטן בהקשר – השן השבורה

בגיל 10 אחותי אורטל רדפה אחריי בבית כשהייתי עם גרביים ואני רצתי ונפלתי ושברתי רבע מהשן הקדמית העליונה. מאותו רגע הפסקתי לחייך כי תמיד העירו לי על השן השבורה וחיכיתי לעשות השלמה. הרופא שיניים שלי אמר שרק אחרי שיעשו לי גשר אוכל לעשות השלמה לשן. אז חיכיתי. כשהורידו לי את הגשר בגיל 14 הלכתי לרופא ושאלתי אותו לגבי השלמת השן והוא אמר לי שזה מיקום בעייתי לעשות בו השלמה כי זה תמיד ישבר חזרה. אני קיבלתי את החוות דעת שלו ולא עשיתי השלמה לשן.

בגיל 21 שוטר שעבדתי איתו (אחרי הצבא עבדתי בהטמעת מערכת חקירות במשטרה) שאל אותי למה אני לא משלימה את השן. אמרתי לו את מה שהרופא אמר לי בגיל 14 והוא אמר לי שזה שטויות כי גם לו נשברה השן באותו מיקום ועובדה שהוא עם ההשלמה כבר 20 שנה. באותו רגע קבעתי תור לרופא אחר.

הרופא הזה אמר לי שאין בעיה להשלים את השן ובמקרה הכי גרוע אם היא תשבר אז הוא ישלים לי אותה שוב.

אחרי יומיים עשיתי השלמת שן וחזרתי לחייך :)) 

נ.ב עברו כבר 14 שנה מאז ההשלמה טפו טפו ולא היתה אפילו בעיה אחת.