הטיול הגדול בגיל 30 – חודשיים מלאי חוויות בתאילנד

בתאריך 8.1.2016 טסנו אני ורומן לטיול הגדול עם כרטיס טיסה לכיוון אחד לבנגקוק (לאחר שהתפטרנו מהעבודות שלנו בהייטק ועל השינוי הזה תוכלו לקרוא בפוסט מעובדת הייטק לבלוגרית טיולים)

הגענו לשם עם ג'ט לג מטורף ולקח לנו כמה ימים להתאפס על עצמנו (כי טסנו עם שתי טיסות קישור ).. שנינו ממש אוהבים אוכל רחוב וכל יום הסתובבנו שעות ברחובות בנסיון למצוא דוכנים נסתרים של מיטב מאכלי תיאלנד ובנוסף  החלטנו ללכת בעקבות בלוגיסט אוכל מבגנקוק מארק ווינס שהמליץ על כל המקומות הכי טובים לדעתו כדי לאכול אוכל רחוב ממש טוב. 

ככה שמצאנו את עצמינו כל יום בחיפושים אחרי ההצעות שלו. הבעיה שהכתובות בבנגקוק די מסובכות, יש מספר לסמטה מספר לפנייה ועוד כל מיני פרמטרים שמסבכים את הכתובת לגמרי ובנוסף חלק מהוראות ההגעה כללו שיט בנהר ונסיעה ברכבת העילית. המפות של גוגל לא מצאו תמיד את הכתובת מה שגרם גם לנו ללכת הרבה פעמים לאיבוד. לפעמים עד שהגענו למקום, הוא כבר היה סגור או שכל המנות הטובות כבר נגמרו. אבל כשכן הצלחנו לטעום את המנות שהוא המליץ זה היה שווה את כל המאמץ. 

תמונה מהלילה הראשון שלנו בבנגקוק במלון

המסע בעקבות הפאד תאי הכי טעים בתאילנד

יום אחד יצאנו למסע בעקבות מסעדת פאד תאי שמארק טען ששם יש את הפאד תאי הכי טעים שהוא אכל. לקחנו מעבורת לכיוון אחר של העיר ואז לקחנו טוק טוק למקום או לפחות ככה חשבנו. הסתבר שהנהג הטוק טוק גם לא הבין כל כך את הכתובת וסתם הוריד אותנו ליד מסעדת פאד תאי לא נכונה. הלכנו לפקיד במלון סמוך שיתרגם לנו את הכתובת לתאילנדית כדי שנראה לנהגי מונית את הכתובת בתאילנדית בתקווה שאחד מהם מכיר את המקום. במשך דקות ארוכות ניסינו לעצור מונית שתיקח אותנו אבל אף נהג לא הבין איפה זה או לא רצה לנסוע לשם בגלל הפקקים. לבסוף היה נהג שהסכים לקחת אותנו והסתבר שזה רחוק מאד מאיפה שהיינו. נסענו ונסענו וכשהגענו לכתובת התברר שזה עדיין לא המקום ואנחנו כבר היינו מיואשים לחלוטין. 

הנהג היה ממש נחמד ובמקום לזרוק אותנו שם הוא הלך לבית קפה כדי לשאול שם אנשים על המקום שהיינו צריכים. היה שם איזה בחור עם לפטופ שהראה לו במפה לאן לנסוע. השעה היתה כבר שבע וחצי וידענו שהמקום אמור להיסגר בקרוב אבל בכל זאת המשכנו עם הנהג לשם. לבסוף הגענו! המקום היה בדיוק לקראת סגירה. הם כבר קיפלו כיסאות והכניסו את השולחנות אבל כנראה מתוך רחמים הם הכינו לנו את הפאד תאי. ללא צל של ספק זאת היתה מנת הפאד תאי הכי טעימה שאכלנו! זה היה שווה שלוש שעות טרטורים ומאה שקל שהלכו על הנסיעות (שזה המון כסף בתאילנד) היינו כל כך מרוצים מהמנה שהחלטנו לחזור ברגל למלון (עשר ק"מ) וגם רצינו לכפר על כל הכסף שהוצאנו כדי להגיע לשם.

הפאד תאי הכי טעים שאכלנו

ירח הדבש

אחרי בנגקוק המשכנו לשלושה שבועות באיים. החלטנו שזה חודש הירח דבש שלנו אז התפנקנו ואחר כך התחלנו להיות יותר מחושבים בכסף (התחתנו חצי שנה לפני הטיול והרי החתונה היתה התירוץ כדי לצאת לטיול – פוסט עם הסיפור על למה ואיך רומן הציע לי נישואים). 

באיים היינו בבתי מלון טובים ואפילו בריזורט יוקרתי ממש (המלון הכי טוב שהייתי בו) עם היחס הכי טוב שקיבלנו. שתינו מלא שייקים , אכלנו אוכל טוב, עשינו כל יום מסאג' (יותר נכון אני), היינו במסיבת פול מון וטיילנו הרבה.

בחודש השני טסנו לצפון תאילנד לצ'אנג מאי .

מלון יוקרתי בקו סמוי
חדר במלון בהואה אין לכבוד הירח דבש
מסיבת פול מון בקופנגן
נקודת תצפית בקופיפי
נקודת תצפית בקרבי אחרי עליה של 1300 מדרגות
בית קפה בפוקט

חוויה מוצלחת בבית חולים תאילנדי

מתחילת הטיול אני הרגשתי כאבים בברך כנראה בגלל שהלכנו המון כל יום.  אחרי חודש הרגשתי שזה כבר ממש מחמיר. החלטנו ללכת לבית חולים מקומי בחשש מסויים שכן מדובר במדינת עולם שני אך מהר מאד החששות התבדו וזה התברר כחווית הבית חולים הכי טובה שהיתה לי.

כבר בכניסה לבית החולים ניתן היה להתרשם מרמת הסדר והנקיון של המקום. לאחר תהליך רישום קצר האחות הובילה אותנו לחדר המתנה. אחרי כמה דקות ספורות נכנסתי לרופא אשר היה מאד נחמד ודיבר אנגלית רהוטה. הוא הסתכל על הברך ובדק אותה קצת ואמר שלדעתו זאת דלקת ושלח אותי לעשות צילום. האחות הובילה אותי לצילום ואחרי חמש דקות כבר עשו לי אותו. לאחר המתנה קצרה הרופא קרא לי ואמר שהצילום תקין והוא נתן לי מרשם לכדורים בשביל הדלקת וקרם הרגעה. משם האחות הובילה אותי ישירות לבית מרקחת ולעמדת התשלום (הם כל כך יעילים שהמרשם שלי כבר היה מוכן וארוז). וככה יצא שתוך שעה סיימתי הכל. 

התנדבות בחווה 

אחרי הפינוק באיים בתאילנד החלטנו שאנחנו רוצים לנסוע למקום מיוחד ולעשות משהו שהוא לא תיירותי, לאחר מחקר באינטרנט החלטנו לנסוע להתנדב בחווה שראיתי במקרה באיזה בלוג.

החווה היתה במרחק של שלוש שעות נסיעה מצ'אנג מאי. היא מנוהלת ע"י נזיר לשעבר בשם פינאן ג'ים ואשתו פינאן טי, פינאן ג'ים היה נזיר במשך שש עשרה שנים ולאחר שהבין שאין יותר מה ללמוד מחיי הנזירות הוא פרש כדי להקים את החווה. המטרה שלו היא להעביר את דרכי הבודהיזם למתנדבים מכל העולם על מנת להמשיך את המורשת שלו ושל השבט שלו.

החווה דיי מבודדת ומוקפת ברובה ביער, יש בה חיות וישנם כמה בקתות עץ ובמבוק בסיסיות עם מזרן על הרצפה ושם ישנים. השירותים הם שירותי חור והמקלחת עם דלי ואין שם חשמל .  פוסט מפורט על החוויה בחווה 

הבקתה הרעועה בחווה

טרק ללא מוצא

אחרי עשרה ימים בחווה החלטנו להמשיך לעיירה בשם פאי. יש אפשרות לקחת לשם אוטובוס אבל בעלי חשב שיכול להיות נחמד ומאתגר ללכת ברגל ולישון בכפרים עד שנגיע. התייעצנו עם פינאן ג'ים אם זה אפשרי, הוא אמר שמדובר על שישים ק"מ ולדעתו אפשר לסיים את זה ביומיים או שלושה. הוא צייר לנו מפה של היום הראשון שמתארת באיזה כפרים אנחנו צריכים לעבור.

וככה יצא שיום למחרת בחמש וחצי לפנות בוקר יצאנו למסע. הלכנו בין נופים יפיפיים ואחרי שעתיים בערך עצרנו לאכול את ארוחת בוקר שארזנו לנו יום לפני.  פוסט עם הסיפור המלא על איך המסע לפאי

הולכים המון בנסיון כושל להגיע ברגל לפאי

הנהר שלא נגמר

היינו כמה ימים בפאי והחלטנו לקחת שם הכל באיזי כדי לנוח קצת מכל העבודות בחווה והטרקים שעשינו. אני רציתי גם לתת מנוחה לברך כי העמסתי עליה יותר מדי.  אחרי כמה ימים של התאוששות שכרנו קטנוע ונסענו צפונה למקום שיש בו מערות שנחשבות לגדולות בעולם. 

החלטנו להשאר שם שתי לילות ומצאנו בקרבת מקום גסטהאוס עם בקתות באמצע הטבע. ביום הראשון הלכנו למערות. מצאנו לנו מדריכה מקומית שהובילה אותנו במערות בעזרת עששית. על מנת לעבור בין חלקי המערות צריך לשוט בה במנהרות תת קרקעיות על סירת בקמבוק וניתן היה להאכיל את דגי המערה שמסיבות אבולציונות נולדים ללא עיניים בכלל. 

ביום השני החלטנו לעשות טרק קצר של כמה שעות. בעלת הגסטהאוס המליצה לנו על מסלול לכפר בהרים עם מערות נסתרות שמעט מאד יודעים עליהם. הלכנו כשעתיים לכפר ושם מצאנו מדריך למערה. המערה שהלכנו אליה הינה מערה באורך חמש מאות מטרים ונחשבת לאחת הארוכות בתיאלנד. לצערינו התברר שהמדריך ממש נודניק ורק חיכינו שזה הסתיים כי לא הרגשנו בנוח איתו. בחזור נתנו לו את התשלום והסברנו לו שאנחנו כבר יכולים לחזור לבד ושהוא יכול ללכת. אבל הוא נתקע איתנו ולא הבין את הרמז "הדק". בשלב מסויים התחיל לרדת גשם ואנחנו התחלנו לרוץ גם כדי להתקדם מהר וגם כדי לברוח מהמדריך מהר שלא כל כך הצליח. כשהגענו לכפר הלכנו לאכול משהו וסוף סוף הוא עזב אותנו .

 בסיום הארוחה התחלנו את המסע חזרה לגסטהאוס.  בעלת הגסטהטוס המליצה לנו שבדרך חזרה אפשר ללכת במורד הנהר במקום בשביל שעובר בין ההרים. אנחנו חשבנו שזאת דרך קיצור והחלטנו ללכת דרך הנהר. מהר מאד הסתבר לנו שכשהיא אמרה דרך הנהר היא התכוונה ממש דרך הנהר. ככה יצא שכל פעם היינו צריכים לחצות את הנהר וכמעט שלא היה שביל הליכה. בהתחלה הורדנו נעליים וגרביים ועברנו צד אבל כשהבנו שזה קורה כל הזמן החלטנו כבר להשאר עם הנעליים ושהם ירטבו. מה שהקשה עלינו ללכת כי הנעליים נעשו ממש כבדות מהמים. הדרך היתה מלאה בצמחייה ואני כל הזמן נחתכתי מצמחים עם קוצים. בנוסף הדרך לא נגמרה והשעה כבר היתה ארבע ופחדנו שנתקע בנהר בחושך. למזלנו בשעה חמש מצאנו דייג שהסביר לנו מאיפה ללכת ולאחר כשעה הגענו לגסטהאוס. שתינו פרישייק מנגו ונרגענו מהמסע שבמקום ארבע שעות הפך להיות שמונה. אבל אז באו שתי מסאג'סטיות שביקשנו מבעלת הגסטהאוס להזמין לנו והן עשו לנו מסאג' של שעתיים (הכי הרבה זמן שעשו לי מסאג' אי פעם) ואנחנו כבר שכחנו מכל מה שהיה לפני.

הליכה מתסכלת בנהר

לצערנו בערב הסתבר ברומן חטף קלקול קיבה מהמנה שלו ועבר עליו לילה קשוח ביותר ועוד את הנסיעה חזרה לפאי היינו צריכים לעשות על אופנוע כשרומן בקושי תיפקד.  מפאי חזרנו לצ'אנג מאי ואז המשכנו את הטיול הגדול אל לאוס. ועל כך ארחיב בפוסטים הבאים.

Be the first to reply

השאירו תגובה