הטיול הגדול של אחרי הצבא- אם הטיול התחיל ככה מי יודע איך זה הסתיים?

את הטיול הגדול החלטתי לעשות בהודו וטסתי לשם עם החברה פינקי (השיער שלה היה ורוד)

בגלל שהייתי כזאת בחורה מעופפת ומלאה באלרגיות ואסטמה וכו'. ההורים שלי היו בטוחים שאני הולכת למות שם.

לשדה תעופה ידיד שלי ושל פינקי הקפיץ אותנו. שתי בנות נרגשות מאוד מהטיול הגדול שמחכה להן. הגענו לשדה תעופה מרוצות ומאושרות. חיכינו בתור לצ'ק אין ואז הדיילת ביקשה מאיתנו לראות את הדרכונים.

שתינו נתנו לה את הדרכונים בביטחון אבל אז פתאום היא אמרה לי "זה הדרכון הישן תביאי לי את הדרכון החדש" (לפני הטיול הוצאתי דרכון חדש אז בעצם היו לי שני דרכונים) ופינקי אמרה "נו נופר תני לה את הדרכון החדש" אבל אני באותו רגע הבנתי שאין דרכון חדש. הבאתי איתי רק דרכון אחד וזה לא היה הנכון (עד היום אני טוענת שמישהו החליף לי את הדרכונים כי אני זוכרת בוודאות ששמתי את החדש בתיק). חיפשתי בתיק אבל ידעתי שאין בשביל מה ובאותה שנייה הפרצוף המאושר שלי הפך לפרצוף לחוץ ועצוב ואמרתי להן "לא הבאתי אותו"

בשלב זה אני לא זוכרת במדיוק מה היה אני רק זוכרת שהיה הרבה היסטריה שלי ושל פינקי, הרבה בכי שלי ושל פינקי והרבה צעקות של פינקי עליי .

ניסינו לחשוב מה עושים , רציתי להוציא דרכון חדש בשדה אבל בגלל שהויזה להודו היתה בדרכון החדש לא היתה אפשרות כזאת.

התקשרתי מהר לאחותי שתביא לי את הדרכון החדש כדי שאנסה להספיק להגיע לטיסה. אורטל שרק חזרה מאימון נסעה עם אמא שלי  במהירות שיא לנתב"ג. וכל הדרך היא ואמא שלי רק צעקו איך לעזאזל עשיתי את זה. אבל מה לעשות שכשגרים בקריות הנסיעה לשדה תעופה זה לא בדיוק 10 דקות. בינתיים הודיעו לי שלטיסה כבר אין סיכוי שאספיק ושאני צריכה למצוא אלטרנטיבה אחרת. אמא שלי ואורטל הגיעו בסוף לשדה תעופה וידיד שלי רץ אליהן מבוהל ולקח את הדרכון. 

בלית ברירה הלכתי לדלפק של אל על וניסינו לחפש לי טיסה אחרת להודו, אבל לא היתה. בסוף מצאנו טיסה לתאילנד ומשם טיסת קישור להודו. לבסוף מה שקרה זה שפינקי טסה בלעדיי להודו ואני מצאתי את עצמי טסה כעבור כמה שעות לתיאלנד בוכה בהיסטריה עד שאפילו הקפטן בא לבדוק מה קורה איתי (ביקשתי לעבור למחלקת עסקים בתור ניחום, אבל קיבלתי רק ממחטה מהקפטן) ואז כנראה מרוב כל הבכי פשוט נרדמתי לכל הטיסה והתעוררתי רק בנחיתה (הטיסה שעברה הכי מהר בחיי למרות הנסיבות) . אחרי זה חיכיתי שלוש שעות לטיסת קישור וכעבור כמה שעות הגעתי להודו. פינקי באה לפגוש אותי בשדה תעופה ורצנו אחת אל השנייה כאילו עשרים שנה לא התראינו. 

הטיול התחיל מדלהי. היה שם חם בטירוף עם רמות עוני קשות עם הומלסים קטועי איברים ברחובות. אנחנו קיבלנו שוק של החיים. אחרי יום הוחלט שאנחנו עפות משם. לקחנו אוטובוס תיירים למקום שנקרא מנאלי .

אבל מהר מאוד הסתבר שאוטובוס התיירים הוא למעשה אוטובוס מקומי מקרטע שכולם בו הודים חוץ מעוד ארבעה תיירים ואנחנו. האוטובוס היה בלי מזגן בחום ארבעים מעלות ומעלה ומסריח מקיא (אבל מה לעשות זוהי הודו) . יצאנו לדרך שמחות שאנחנו בורחות מדלהי לנסיעה של שתים עשרה שעות למנאלי. רק שמהר מאוד הבנו שהנסיעה לא תהיה שתים שערה שעות. האוטובוס נתקע כל הזמן והמנוע העלה עשן וההודים התאספו סביבו ובהו במשך כמה דקות כל פעם עד שניסו לעשות משהו.ככה זה היה בעצם כל הנסיעה. נוסעים כמה דקות. האוטובוס נתקע. ההודים בוהים בו, מנסים משהו וחוזר חלילה. בנוסף ההודית לפניי הקיאה כל הזמן מחוץ לחלון וזאת היתה חוויה לא נעימה בפני עצמה. 

בסופו של דבר הגענו למנאלי. אחרי כמן זמן אתם שואלים?

עשרים וארבע  שעות של תענוג צרוף. וככה בעצם התחיל הטיול . אם הטיול התחיל ככה מי יודע איך זה הסתיים?

 

 

2 thoughts on “הטיול הגדול של אחרי הצבא- אם הטיול התחיל ככה מי יודע איך זה הסתיים?

Comments are closed.