טיול גדול בגיל 30- הליכה שלא נגמרת ליעד שאי אפשר להגיע אליו

אחרי עשרה ימים בחווה (לקריאה על ההתנדבות בחווה) החלטנו להמשיך לעיירה בשם פאי. יש אפשרות לקחת לשם אוטובוס, אבל רומן חשב שיכול להיות נחמד ומאתגר לעשות את זה ברגל ולישון בכפרים עד שנגיע. התייעצנו עם פינאן ג'ים (בעל החווה) אם זה אפשרי, הוא אמר שזה שישים ק"מ ולדעתו אפשר לסיים את זה ביומיים או שלושה. הוא צייר לנו מפה של היום הראשון, שמתארת באיזה כפרים אנחנו צריכים לעבור. שתבינו שפינאן ג'ים הוא בודהיסט לשעבר שמטפס על הר יחף ועושה מדיטציות בלי אוכל ומים לכמה ימים אבל עדיין החלטנו להקשיב לו והסתמכנו על מפה שהוא צייר בה כמה קווים על חתיכת נייר קטנה.
פינאן ג'ים גם אמר לנו שאין גסטהאוסים או מקומות לינה בכפרים האלה ולכן נצטרך לבקש לדבר עם ראש הכפר (באן פלוואן) שהוא יתן לנו לישון אצלו או יעזור לנו למצוא מקום שינה. נשמע תמוה ולא ברור? לגמרי. אבל האם זה מנע מאיתנו לצאת להרפתקאה ? כמובן שלא!

וככה יצא שיום למחרת בחמש וחצי לפנות בוקר יצאנו למסע.  הלכנו והלכנו בין נופים יפיפיים ואחרי שעתיים בערך עצרנו לאכול את ארוחת בוקר שארזנו לנו יום פני. 

הלכנו והלכנו ועברנו בין כפרים ושאלנו אנשים בדרך כל פעם על הכפר הבא שמופיע במפה. בשלב מסויים הלכנו והלכנו ולא הגענו לשום כפר וגם היו בדרך כל פעם צמתים, שלא היה לנו מושג לאן להמשיך (וכמובן שבאותם צמתים לא היו אנשים) והבעיה גם שבמפה של פינאן ג'ים לא הופיעו צמתים מן הסתם אז לא היה לנו מושג לאן לפנות. אה ולא רק זה כי מסתבר גם שאלו כפרים של פליטים אז הם לא מופיעים בגוגל מפות ועוד יותר בעייתי שגם הקליטה שם לאינטרנט לא ממש עבדה.

בשלב מסויים אני קצת נלחצתי מזה שנתקע באמצע שום מקום בלילה ושיאכלו אותנו חיות. אחרי כמה שעות הליכה נוספות ראינו מרחוק איזשהו כפר ופשוט הלכנו לכיוונו. לאחר שמונה שעות של הליכה, הגענו לכפר הזה והחלטנו שזה מספיק ליום אחד וששם נישאר לישון.

הדבר הראשון שחיפשנו זה מקום לאכול בו. מצאנו את המסעדה היחידה בכפר: דוכן קטן של מרק שהתברר כמוצלח במיוחד. זהו כפר נידח באמצע שום מקום שלא מופיע באף מפה ובטח שאף מערבי לא הגיע אליו לעולם, אז היינו ממש אטרקציה וחצי מהכפר התגודדו סביבינו לראות את המחזה שלנו אוכלים מרק. אף אחד שם לא דיבר אנגלית וכולם ניסו לדבר איתנו אבל כמובן שלא הבנו כלום והיא אחד שקראנו לו שיכור הכפר כי הוא היה שתוי לגמרי ופשוט ישב לידינו ומלמל לידינו.  אחרי שאכלנו החלטנו לחפש מקום לישון בו אז כמובן שהחלטנו להעזר בעצתו של פינאן ג'ים והלכנו לחפש את ראש הכפר. הבעיה היתה שדפקנו אצלו בבית ואף אחד לא ענה ! לתרחיש הזה לא ממש התכוננו חח אז ניסינו לחשוב מה לעשות.

החלטנו בינתיים ללכת למכולת ולקנות קצת פירות והמוכרת שם היתה נראית מאוד נחמדה אז ניסינו בפנטומימה להסביר לה שאנחנו מחפשים מקום לישון בו. היא לא ממש הבינה מה אנחנו רוצים ממנה אבל.. 

אחרי כמה דקות הגיע בחור שידע קצת אנגלית והסברנו גם לו שאנחנו מחפשים מקום לישון בו. הוא אמר לנו שהוא צריך לחשוב על זה והלך ואחרי כמה דקות הוא והמוכרת צצו פתאום על קטנועים אמרו לנו לעלות ולקחנו אותנו לאיזשהו בית מעץ. הבחור הסביר לנו שזה הבית של אמא שלו. הוא אמר לנו להכנס ושם לנו מזרונים על הרצפה שם ושם לנו שמיכות ואמר לנו שאנחנו יכולים לישון שם. הוא אמר שהוא יחזור יותר מאוחר.

וככה אני ורומן מצאנו את עצמנו בבית של אמא שלו שלא יודעת מילה באנגלית ולא ממש הבינה מה אנחנו עושים אצלה. ומקלחת שלהם היתה בתא ליד הבקתה עם דלי ושירותים מחור ברצפה. אנחנו היינו גמורים מעייפות אז נחנו קצת  ובערב הבחור חזר והוא בא עם עוד שני חברים.

הוא הזמין אותנו לשבת איתם על הרצפה במטבח ולשתות איתם וויסקי מייצור מקומי ולאכול נשנושים שהם הביאו . בשלב מסויים גם האבא והאחות הצטרפו אלינו ואז גם האמא הגישה לנו ארוחת ערב. זאת היתה חוויה ממש מיוחדת , גם אם לא ממש יכלנו לתקשר איתם. חוץ מהבחור אף אחד שם לא ידע אנגלית. בשלב מסויים אנחנו כבר היינו גמורים ופרשנו כדי ללכת לישון. 
הקטע המצחיק היה שהם נשארו לשבת במטבח ואז לא היה נעים להם להפריע לנו אז הם כיבו גם את האור אצלם וישבו בשקט ואני כל הזמן הלדתי להם חזרה את האור כי הרגשתי לא נעים מהם והאמא כל הזמן כיבתה אותו בחזרה. בשלב מסוים התייאשתי ופשוט השארתי את האור כבוי.

בבוקר התעוררנו בשש וחצי והבחור הביא חבר שלו שיודע אנגלית יחסית טוב (היה פעם מורה לאנגלית אבל בגלל שלא היה לו את מי ללמד הוא שכח כבר לדבר אנגלית). הסברנו לחבר שלו שאנחנו בדרך לפאי ברגל. הוא אמר שזה ממש רחוק ושזה בערך שמונים ק"מ משם. אנחנו חשבנו שהוא כנראה לא יודע באמת,  כי כשהתחלנו את המסע, זה היה שישים ק"מ.

אכלנו ארוחת בוקר שהאמא הכינה לנו והיא היתה גם כזאת חמודה כי היא הביאה לנו גם בננות שיהיו לנו לדרך. אנחנו ניסינו לתת לה ולבן שלה כסף על הארוח המדהים שלהם והם סרבו. זה מדהים שדווקא האנשים שיש להם כל כך מעט, נותנים לך כל כך הרבה בלי לצפות לשום תמורה ויותר מזה גם לא מוכנים לקבל כלום חזרה. אנחנו השארנו לה בכל זאת קצת כסף על האירוח ויצאנו לדרך.

הלכנו בערך שעה ונהיה ממש חם והיינו כבר די מותשים אז החלטנו לתפוס טרמפ כדי להתקדם קצת יותר מהר. תפסנו טרמפ עם טנדר שהוריד אותנו באיזשהו כפר. המשכנו ללכת עוד שעתיים בערך ואז לקחנו עוד טרמפ בטנדר שהביא אותנו לעוד כפר (שפינאן ג'ים צייר לנו במפה ואמר שאחרי הכפר הזה יש דרך אחת להגיע לפאי ואי אפשר לטעות). בטנדר היה אבא שהסיע כמה ילדות לבית ספר ואנחנו ישבנו איתם מכווצים מאחור וזה היה קוע מצחוק כי רומן ממש גבוה וגם אני לא נמוכה וישבנו שם דחוסים יחד עם הילדות הקטנות שלא הבינו מה אנחנו עושים שם ורק צחקנו איתן כל הדרך.

כשהגענו לכפר הזה היינו עוד אופטימיים ושאלנו איזה בחור מה הכיוון לפאי והוא אמר לנו שזה בערך שמונים ק"מ משם. מה? איך זה הגיוני?

בשלב הזה הצלחנו איכשהו למצוא קליטה לאינטרנט ובדקנו בגוגל מפות וראינו באמת שאנחנו ממש לא התקרבנו ושיש עוד 80 ק"צ ליעד!
היינו כבר די מיואשים ותפסנו שוב טרמפ עם חבורת צלמים ונסענו בערך שעה. הם הורידו אותנו על כביש ראשי. רומן חשב שפאי כבר ממש קרובה ושנלך ברגל, אבל אז הסתכלנו במפות של גוגל וראינו שזה מרחק של שישים ק"מ! פה  כבר נכנענו. עצרנו מונית שירות תאילנדית שתקח אותנו לפאי.  

ובסופו של דבר הגענו לפאי אחר הצהריים. גמורים ממסע של הליכה וטרמפים, אך אין ספק שזאת היתה אחת החוויות המיוחדות בטיול הזה. מה שכן זה שלאחר כל מה שעברנו התחלנו להבין שזה בכלל לא אפשרי להגיע מהחווה לפאי ברגל (מהכביש הראשי יש רק דרך אחת להגיע לשם וזה בכביש מפותל ביותר שאפילו למכוניות קשה לנסוע אותו). יום אחד נחזור לחווה הזאת ונשאל את פינאן ג'ים אם הוא סתם רצה להיפטר מאיתנו.

4 thoughts on “טיול גדול בגיל 30- הליכה שלא נגמרת ליעד שאי אפשר להגיע אליו

  1. היי..לפחות יש לכם סיפור מענין לספר לילדים..הדרך לפאי מאתגרת ברכב ובטח שברגל..שאפו חחח

    1. חחח לגמרי ! זאת חוויה שלעולם לא נשכח
      תודה רבה צילה

Comments are closed.